א מהגרים
 א מהגרים
ב אמא נסעה
ג הקשרות לחפץ
ד ראיונות 1
ה ראיונות 2
ו   סיכום
ביבליוגרפיה
חלק ראשון:
על הגירת עבודה בכלל, על הגירת עבודה לישראל בפרט, ובייחוד על הגירת עבודה של נשים.

לקריאה


מאמר על חפצי מזכרת
של מהגרות עבודה פיליפיניות
שהותירו ילדים בארצן


מאת שולי שטראוס
בצלאל - תואר שני
אוקטובר 2007



תקציר:
המאמר עוסק בחפצי המזכרת של מהגרות עבודה מהפיליפינים.
מהגרות העבודה שנבחרו למחקר, השאירו ילדים בארצות המוצא.
במאמר, מתחקה הכותב, שולי שטראוס, אחרי תופעת הגירת העבודה ככלל, הגירת עבודה לישראל והגירת נשים בפרט.
כמו כן נבחנות תיאוריות הקשורות להטענת חפצים במשמעות, ובמיוחד בהקשר לתופעת home-sickness.

חמש מרואיינות ניאותו לחשוף את סיפוריהן האישיים ולשתף את המחקר בחפצי המזכרת שלהן.
חמש הנשים – רוז, אנג'י, רוזמרי ג'מה וסוזי – השאירו ילדים בגילאים שונים בפיליפינים.
דרך השיחות איתן, הקורא מתעמת עם המציאות שבתיאוריות של פרידת משפחות והתקת רגשות,  ובהשתקפות של תיאוריות אלו בחפצי המזכרת של מהגרות העבודה שהתראיינו.

חיבור מקוצר בנושא נכתב אחרי כתיבת המאמר לספר המאמרים "חצרות אחוריות" שהוצא ע"י "בצלאל". את החיבור כתבו במשותף האנתרופולוגית יונה וייץ ושולי שטראוס, כותב המאמר.


תוכן העניינים:


מבוא  

חלק א – סוגיית מהגרי העבודה בישראל   

פרק 1 - סקירת התופעה   
א. הגירת עבודה כתופעה עולמית   
ב. האינתיפאדה כגורם וכזרז של הגירת עבודה לישראל   
ג. "יבוא" מהגרי עבודה לישראל   
ד. מדיניות ונהלים – על מעמדם החוקי של מהגרי עבודה בישראל 
ה.  עובדים ללא היתר   
ו. גירוש – מדיניות ופרקטיקה  
ז. לאור הגירוש – סוגיית מתן זכויות לילדים  

פרק 2 - הגירת נשים  
א. הגירת נשים כתופעה עולמית   
ב. הגירת נשים לישראל   

חלק ב -  אמא נסעה לעבוד בארץ אחרת – מהגרות עבודה מהפיליפינים באספקלריות שונות  

א. מהגרות העבודה בראי החברה הפיליפינית   
ב. מהגרות העבודה הפיליפיניות בראי החברה המקבלת
ג. מהגרות העבודה הפיליפיניות בראי ילדיהן   
ד. מהגרות העבודה הפיליפיניות בעיני עצמן   

חלק ג - על חפצי מזכרת והתקשרות לחפצים   
א. הטענת חפץ במשמעות   
ב. מי נקשר למה   
ג. מזכרות וחפצים בעת הגירה  
ד. תצלומים   
ה. שליחת והשארת מזכרות   
ו. מזכרות ללא גוף   
ז. מזכרות אבודות   

חלק ד - המרואיינות וחפצי המזכרת שלהן   

רוז  

אנג'י   
רוזמרי   
ג'מה   
סוזי   

סיכום   
ביבליוגרפיה   



מבוא

מאמר זה עוסק במהגרות עבודה מן הפיליפינים לישראל.
כולן הותירו ילדים מאחוריהן כשהיגרו לעבוד.

מאמר זה עוסק בהן בכלל, ובחפצי המזכרת שלהן בפרט.

תחילה אסקור את תופעת הגירת העבודה בכלל ואת תופעת הגירת העבודה לישראל בפרט. אתמקד בנשים פיליפיניות שהיגרו לישראל בהשאירן ילדים מאחוריהן.
אציג נתונים וממצאים שונים לגבי מהגרי העבודה ככלל ומהגרות עבודה אמהות בפרט.
אחר כך אסקור את התופעה של שמירת חפצי מזכרת, הטענת חפצים במשמעות אישית.
לסיום, אציג את סיפוריהן של חמש מהגרות עבודה אמהות מהפיליפינים יחד עם תיעוד חפצי המזכרת שלהן ואנסה להציג את נקודות המפגש בין המזכרות והממצאים שהצגתי.

שיטת המחקר היא איכותנית. לצורך השגת הנתונים ראיינתי שבע מהגרות עבודה ואתמקד בסיפוריהן ובמזכרותיהן של חמש מתוכן:

רוז היגרה לישראל ב-1992 והותירה מאחוריה ילדה בת ארבע ותאומות בנות שנתיים. כעבור זמן מה הצטרף אליה בעלה ויחד הולידו בישראל את בן הזקונים - כעת בן עשר וחצי. ב-2004 נעצר בעלה בדרכו הביתה מן העבודה וגורש לפיליפינים ומאז לא התראו רוז ובנה עם אביו. רוז חולמת לחזור הביתה. בנה מתגעגע לאבא, אך מרגיש ישראלי לחלוטין ולא רוצה "להגר" לפיליפינים.

אנג'י היגרה לישראל ב-1985. כמה שנים קודם לכן נפרדה מבעלה, ואת בנם בן השבע, סדריק, הותירה אצל אמה למשמרת. כשסדריק סיים את הקולג' בא הוא עם סבתו לישראל על ויזת תייר במטרה להישאר. פחות משנה חלפה ואנג'י נסעה בעקבות הצעת עבודה מפתה לארה"ב, בנה ואמה נשארו בישראל. כעבור כארבע שנים נפטר סדריק מדום לב והותיר אחריו שני בנים משתי אמהות. אנג'י חזרה ללווייתו והחליטה להישאר עם נכדיה, עם הזמן נעלמה אמו של הנכד הבכיר, ואנג'י מגדלת אותו כבנה, הוא קורא לה אמא אך המדינה מסרבת להעניק לה אפוטרופסות של קבע עליו.

רוזמרי היגרה לישראל בתחילת 2001. היא שמחה להיות רחוקה מבעלה אותו איננה אוהבת. ארבעת ילדיה שנותרו בפיליפינים היו בגילאים חמש עשרה עד עשרים בעת עזיבתה, אמונתה הדתית חזקה, ולמרות המבחנים הקשים, כהגדרתה, שנאלצה לעבור כאן היא שמחה שהיגרה ומרגישה את אהבתם והערכתם של ילדיה מרחוק.

סוזי היגרה לישראל בסוף 2003, אולם הגירת העבודה הראשונה שלה הייתה כבר ב-1985 לדובאי. כשבאה לישראל הותירה מאחוריה שלושה ילדים בני חמש, תשע ואחת עשרה. כשהיא מדברת עליהם היא על סף בכי. יום לפני הראיון הראשון שלנו, היא נשדדה ואיבדה כמה ממזכרותיה החשובות.

ג'מה היגרה לישראל בשנת 2000. מערכת יחסים לא כל-כך מוצלחת עם בעלה, הפכה בעקבות ההגירה למערכת יחסים גרועה מאוד. היא הותירה מאחוריה שבעה ילדים בגילאים הנעים בין שנתיים לשש עשרה וחצי. אופיין של מערכות היחסים שלה עם ילדיה מושפעים באופן ברור ביחס לגיל בו היו בעת נסיעתה – ככל שהילדים היו בוגרים יותר, היחסים טובים יותר. היא עדיין אוהבת את בעלה ומקווה שישתנה אחרי עשרים ואחת שנות נישואין. במקביל יש לה חבר בישראל, איש נשוי המבוגר ממנה בחמש עשרה שנה.

ובכן, נתחיל.



                                 


חלק א – סוגיית מהגרי העבודה בישראל

פרק 1 - סקירת התופעה

א. הגירת עבודה כתופעה עולמית  


תופעת הגירת העבודה הינה עתיקת יומין. הכלכלה הקפיטליסטית ותהליכי הגלובליזציה שבעקבותיה האיצו את תהליכי הגירת העבודה, במיוחד עם שוך מלחמת העולם השנייה, כשנולד הצורך לשקם את אירופה. העסקת המהגרים נסמכה על הנחה כי הם מהווים פתרון זמני לבעיה זמנית וכי הם ישובו חזרה לארצותיהם בתום זמן העסקתם. (קמפ, א. ורייכמן, ר. (2003), "מידע על שוויון", בתוך:"עובדים זרים" בישראל, עמוד 1)
ארגון ההגירה הבין לאומי מעריך, שבשנת 1994 כ-120 מיליון בני אדם, שהם שני אחוזים מאוכלוסיית העולם, עברו מארץ לארץ, אם באופן חוקי ואם לאו. מתוך מספר זה 23 מיליון הינם פליטים, וקבוצה נוספת הם אנשים שהתאחדו עם משפחותיהם, אולם רובם היגרו בעקבות צרכי פרנסה. (הוכשילד, א.ר. (2006), "אהבה וזהב", בתוך: האישה הגלובלית, עמוד 28)
הביטוי "מהגר עבודה" טומן בחובו קונפליקט, ואכן ההיסטוריה של התופעה מראה מקרים רבים בהם הפכו אותם מהגרי עבודה למהגרים של קבע. תופעה זו הנה בעלת חשיבות רבה, לא רק בפן הכלכלי, אלא גם בפן האנושי של זהות לאומית, ובפן הלאומי של הגדרת גבולות. אולי כאן המקום לצטט את אמירתו של מקס פריש: "הבאנו עובדים וקיבלנו בני אדם".  (קמפ ורייכמן, עמודים 1-2).





ב. האינתיפאדה כגורם וכזרז של הגירת עבודה לישראל

עם התקוממותם של הפלסטינים באמצע שנות השמונים, נוצר מחסור בעובדים פלסטינים,   (דהאן, י. (2007), "מהגרי עבודה בישראל - מסמך רקע", דף עמדה, בית ברל, מרכז רעיוני לחינוך ולמחקר, מרס 2007, אדר תשס"ז. עמוד 1) כתוצאה של מצב הסגר הגדול על השטחים, או מתוך אבדן אמון של המעסיקים הישראלים בפועליהם הפלסטינים. מהגרי העבודה מילאו את החלל שנוצר בנישה השניונית של עבודות ה"3D"-, או "שלושת המ"מים" – עבודות מסוכנות, מלוכלכות ומפרכות.
עם המחסור בעובדים בעקבות האינתיפאדה, בא בשנות התשעים גל עלייה גדול לישראל. ניסיונות לשבץ את העולים לתפקידים אותם הותירו הפלסטינים פנויים כשלו. העולים, שכארבעים אחוז מהם היו משכילים ובעלי השכלה מקצועית, לא חפצו ב"עבודות הערביות" שהוצעו להם, וגם אלו שנעתרו לעבודה בבניין וחקלאות – נעתרו באופן זמני בלבד. (שם, עמודים 1-2)


ג. "יבוא" מהגרי עבודה לישראל

תחת איומים בעתירה לבג"ץ מצד המעסיקים, נעתרה המדינה והנפיקה למעסיקים רישיונות "יבוא" עובדים. (שם, עמוד 2) בשנת 1993 החל ה"יבוא" המואץ של מהגרי עבודה, ממצב של עלייה מדורגת במספרי האישורים. בין השנים 1990-93 חל זינוק של פי שלושה במתן האישורים. מספר האישורים בשנת 1993 בלבד, עמד על 27,500 וכך הציב שנה זו כנקודת מפנה ב"יבוא" עובדים. (קמפ ורייכמן, עמוד 6)
בשנת 2000 נאמד מספר מהגרי העבודה בישראל על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) ב-240,000 נפש, שהם 10% מכוח העבודה במשק הישראלי כולו, מתוכם כ-40% בעלי היתרי עבודה והיתר ללא היתרים.(שם, עמוד 1) על פי נתוני הלמ"ס מספרם של מהגרי העבודה בישראל בסוף שנת 2005 היה 98,000 שנכנסו לישראל בהיתר ו-80,000 שנכנסו לישראל ללא היתר. (דהאן, עמוד 2)

קיימת גם התפלגות ענפית לנישות אתניות של מהגרי עבודה. התפלגות זו הינה פריים של הסכמים בי-לטרליים של  יבוא-יצוא עובדים ושל נישות תעסוקה ש"נכבשו" על ידי קבוצות אתניות שונות. כדאי אולי לציין שבז'רגון הישראלי קיבלו עיסוקים בתחומים שונים שמות גנריים של לאום. למשל: במשפט "יש להם פיליפינית בבית" – ברור שאין הכוונה לאורחת שבאה לבקר מארץ רחוקה, אלא במשרתת/מטפלת/סועדת.
לפי סקר מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1995 ניתן לראות את התפלגות מהגרי העבודה לענפים, כמוצג בטבלה שלהלן: (קמפ ורייכמן, עמוד 9)




ד. מדיניות ונהלים – על מעמדם החוקי של מהגרי עבודה בישראל:

1. מדיניות הפרטה והדרה מזכויות יסוד:

על-ידי מתן אישורי "יבוא" מהגרי עבודה, מאפשרת המדינה העסקתם של עובדים, שלא רק ששכרם נמוך, אלא גם זכויותיהם המשפטיות והסוציאליות מצומצמים ביחס ניכר לזכויותיו של אזרח.
כך למשל, חובת הביטוח הלאומי למעסיק על מהגרי עבודה היא 2% משכרם לעומת 5.76% משכרו של עובד ישראלי. עבור תשלום זה העובדים מבוטחים במקרי פגיעה בעבודה, פשיטת רגל, ודמי לידה (במקרה של לידה בארץ). מרבית המרכיבים העיקריים נעדרים מן הביטוח למהגרי העבודה וביניהם ביטוח מחלה, אבטלה, זקנה ומוות. (שם, עמוד 12)
כך ניתן לראות בבירור שרווחיהם של מעבידים נובעים במידה ניכרת מניצולם של מהגרי העבודה. (דהאן, עמ' 3)
על מנת שלא ליצור רושם ומראית עין של מחויבות או של אחריות של המדינה כלפי ציבור מהגרי העבודה, הם אינם מורשים להגיע עם משפחותיהם, ותוקף שהייתם מוגבל לתקופה שבסופה עליהם לחזור לארצותיהם. מסיבות אלה נמנעת המדינה גם מהתערבות, מלקיחת אחריות או מהסדרה של יחסי העבודה של העובדים או שמירה על זכויותיהם. תחת מדיניות זו חוסים גם אי אכיפת חוקי מגן הכוללים, בין השאר: אכיפת שכר מינימום, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק הגנת שכר, חוק עבודת נשים, חוק פיצויי פיטורין וחוק שכר שווה לעובדת ולעובד.
(שם, עמוד 2) כתוצאה ממדיניות "אי התערבות" זו, מודרים מהגרי העבודה ממערכות הרווחה ואין כל גורם ממלכתי המסדיר או מפקח על צרכיהם החברתיים כגון: דיור, חינוך ובריאות. (שם, עמוד 8)
סיבה נוספת לחששה של המדינה מפני הגירת עבודה נעוצה בחוק השבות. החשש שמא קהילות של מהגרי עבודה יתיישבו בישראל, ידרשו זכויות אזרחיות ועל-ידי כך יערערו את צביונה היהודי של מדינת ישראל. מדיניות זו באה גם לידי ביטוי במדיניות המקשה מאוד על כל שאינו יהודי לקבל אזרחות ישראלית בעוד כל יהודי יכול לזכות באזרחות אוטומטית. (שם, עמוד 2)

2. "הסדר הכבילה"

כדי להגן על האינטרסים דלעיל של המעסיקים והמדינה יוסד מנגנון בשם "הסדר הכבילה". בבסיסו, הסדר זה מקנה למהגר העבודה אשרת כניסה תחת התחייבות לעבוד למען מעסיק אחד שנקבע מראש. מעבר למעסיק אחר מפר את חוקיות השהייה בישראל. בכך הופך החוק את העובד, למעשה, לרכושו של המעביד. הסדרים דומים לאלו נהוגים רק במדינות המפרץ הפרסי, תאילנד, קפריסין ודרום אפריקה. (שם)
כדי לחזק את כבילתם של מהגרי העבודה נוקטים כמה מן המעסיקים הישראלים באמצעי הבלתי חוקי (והפלילי) של החזקת דרכונו של העובד החל מנחיתתו בארץ ועד ליציאתו ממנה. כמו כן קיים נוהג של ניכוי חודשי ממשכורתו של העובד לצורך "פיקדון" שיוחזר לעובד בעת יציאתו מן הארץ. פיקדון זה הוא ביטוי מכובס ל"ביטוח בריחה" שנוקט המעסיק מול העובד.
למרות אי חוקיותם של המעשים המתוארים למעלה, נמנע מן העובד סעד משפטי. הגשת תלונה נגד המעביד על ידי עובד, מעמידה את העובד בסיכון מיידי של איבוד מקום העבודה וכתוצאה מכך גירוש. סיכון זה גדל לאור העובדה שמהגרי העבודה באים מארצות עניות והשקיעו סכום כסף ניכר על מנת להגיע ולעבוד בישראל. (שם, עמוד 4)

בשנת 2002 חברו כמה ארגוני זכויות אדם בכלל וזכויות מהגרי עבודה בפרט, ובעזרתם המשפטית של משפטני התכנית לרווחה ומשפט באוניברסיטת תל-אביב הגישו עתירה לבג"ץ בנוגע להסדר הכבילה.
מתוך העתירה:
 "תוצאותיה של מדיניות הכבילה חותרות תחת אושיות המשפט ועקרונות יסוד בשיטתנו המשפטית, זאת הואיל והסדר הכבילה הופך את העובד הזר לרכושו של המעסיק. תפיסה מעיין קניינית זו גוררת עמה תוצאות הרות אסון כגון: פגיעה מהותית בכבוד האדם, סחר בעובדים, ניודם, תעשיית כספים הנבנית על חשבון העובד, פגיעה בגופו, בזכויות המגן, זכויות עובדים ועוד".  (מתוך דף מידע, קו לעובד, יולי 2002, צוטט אצל: קמפ ורייכמן, עמוד 15)

המדינה בתגובתה העדיפה להגן על הסדר הכבילה על מנת להתגונן מן "ההשלכות השליליות", לדבריה, שביבוא מהגרי עבודה. (קמפ ורייכמן, עמוד 5)

במרץ 2006 קיבל בג"ץ את עתירת הארגונים החברתיים בעניין הסדר הכבילה. בפסיקתו קבע בג"ץ כי תוצאותיו הקשות של הסדר הכבילה "זרות מכל וכל לעיקרי היסוד המונחים בבסיסה של שיטתנו המשפטית". בג"ץ אף נדרש לנושא ענף הסיעוד בו עוסקות או עסקו הנשים שהתראיינו למאמר זה: "כבילתו של אדם למעסיקו תוך כפייתו, הלכה למעשה, להעניק שירות אישי מאונס... אינה עומדת במבחן חוקתי, משעקרון המידתיות אינו מתקיים בה. היא אף אינה עומדת במבחן מוסרי, שהרי בני אדם לעולם עומדים כתכלית וערך בפני עצמם. אין לראות בהם מוצר בלבד ולא מוצר לסחור בו – תהא המטרה נאצלת ככל שתהא". עוד הוסיפה פסיקת בג"ץ והשוותה את הסדר הכבילה למעין עבדות בגרסה מודרנית. (דהאן, עמודים 6-7)
למרות פסיקת הבג"ץ, חשוב לציין שלפי נתונים מארגונים העוסקים בזכויות מהגרי עבודה, נעצרו וגורשו מאות מהגרי עבודה שנמצאו כשהם עובדים אצל מי שאינו מעסיקם ה"חוקי". (שם)

3. "הדלת המסתובבת"
בשנת 2004 ביטל ח"כ שאול יהלום, אז יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, סעיף בחוק שירות התעסוקה האוסר גבייה או קבלה של כל תשלום שהוא ממבקש עבודה או ממי שפועל בעניינו של מבקש העבודה. לדברי יהלום, נועד התיקון בחוק לאפשר לחברות כוח אדם לגבות "החזר הוצאות" מוסדר וחוקי וכך למנוע גביית סכומים גבוהים ממהגרי העבודה "מתחת לשולחן". ארגונים חברתיים התנגדו לשינוי החוק באומרם כי השינוי יפתח פתח רשמי לגביית תשלומים נוספים על "החזר ההוצאות", ובכך יכשיר ואף יעצים את גביית דמי התיווך. (שם) בראיונות שערכתי עם מהגרות העבודה מן מפיליפינים, גיליתי שסך עמלות התווך שנגבו מהן, כולל מחיר הטיסה וריבית ההחזרים, עומד על סכום של כ-6000$.
רווחיות זו של המתווכים גובי העמלות, בשילוב עם הסדר הכבילה, יוצרת מצבים בהם "משתלם" למתווכים לייבא עובדים על בסיס אשרות קיימות, גם אם אינם מוכשרים לעבודה שלשמה הובאו, או שכלל אין צורך בהם ואין כל כוונה להעסיקם. (קמפ ורייכמן, עמודים 13-14)

מתוך כתבה שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות":
"בישראל יש כ-23,000 פועלים סינים חוקיים. רק 10,000 מהם עובדים באופן מוסדר. מי מרוויח מייבוא 13,000 מובטלים לישראל? המאכרים, שמקבלים אלפי דולרים מכל סיני, גם אם הוא לא עובד כאן יום אחד. הקבלנים, שמעלימים הכנסות במאות מיליונים על גב הסינים שרשומים אצלם פיקטיבית, והחאפרים שאוספים כל בוקר מהצמתים סינים שיעשו הכול בשביל שקל. כל פועל כזה משכן את חייו בסין כדי להגיע לארץ, ואין לו איך לחזור לארצו, אבל זורקים אותם מן המכונית כבר בדרך משדה התעופה". (מתוך "ידיעות אחרונות", מאירי ואחרים, 7.12.0+1, צוטט אצל: קמפ ורייכמן, עמוד 14)

על-פי נתונים שנאמרו בתכנית "חשיפה" בערוץ הראשון בפברואר 2002: סחר בעובדים זרים הוא "העסק המשתלם ביותר במדינת ישראל, עסק שמגלגל לפי ההערכה כשלושה מיליארד דולר". (מתוך התכנית "חשיפה" בערוץ הראשון, 27.2.2002, צוטט אצל: קמפ ורייכמן, עמוד 14)

ה.  עובדים ללא היתר
כאמור, היתר העבודה בישראל ניתן למעסיק ולא לעובד, ועובד שעוזב את מעסיקו על דעת עצמו מאבד את חוקיות שהייתו בישראל. בשפת הסדר הכבילה נקרא העובד עובד "ברחן". כך, שיטת "יבוא" העובדים לישראל מייצרת, למעשה, בכוחות עצמה שוהים בלתי חוקיים, שמסיבה זו או אחרת עזבו את מעסיקיהם. (קמפ ורייכמן, עמוד 7)  דרכים אחרות להפוך לעובד ללא היתר הן כניסה לא חוקית, למשל דרך גבול מצרים, וכניסה חוקית עם אשרת תייר לשהייה ללא עבודה של 90 יום, מבלי לצאת מהארץ עד תום הזמן הנקוב.
לדידם של העובדים, קיימים יתרונות מסוימים להיותם ללא היתר. מסקר של מחלקת תכנון כוח אדם במשרד העבודה והרווחה (1999), עלה כי 53% ממהגרי העבודה בישראל עבדו ללא היתר. הסקר גם הראה שיחד עם אי הנעימות הכרוכה בפחד מפני מעצר וגירוש, חלה גם עלייה ברורה בשכר ושיפור ביחס מצד המעסיקים כלפי מהגרי העבודה ה"לא חוקיים". (שם, עמוד 14)

ו. גירוש – מדיניות ופרקטיקה
ממשלת רבין, אשר פתחה את דלתות הארץ בפני מהגרי העבודה, הייתה גם הראשונה לנסות ולקבוע מדיניות גירוש. ב-1995 גורשו מישראל 950 מהגרי עבודה ללא היתרים. (דהאן, עמוד 9) שר העבודה והרווחה בממשלת רבין, אלי ישי ממפלגת ש"ס, הוסיף ושירת בתפקידו גם בממשלת נתניהו שעלתה לשלטון באמצע 1996. ישי קבע יעד גירוש של 1000 עובדים בחודש, וקבע לו למטרה לצמצם את יחס מהגרי העבודה מ-10% מכלל העובדים בישראל לאחוז אחד בלבד. (קמפ ורייכמן, עמוד 18) השר גם נשען על רטוריקה אתנו-לאומית וטען כי "צריך לגרש אותם לפני שיהיו בהריון".
במהלך כהונתו של אהוד ברק במשרד ראש הממשלה, חלה הפוגה בגירוש וזאת למורת רוחו של אלי ישי. (דהאן, עמוד 9) מדיניות הדה-לגיטימציה כלפי מהגרי העבודה נשמרה על-ידי ממשיכו ובן מפלגתו של ישי במשרד העבודה והרווחה, שלמה בניזרי, ששירת בממשלת שרון ויצר הקשרים (שכאמור כבר הופרכו בפועל בעבר) בין כמות מהגרי העבודה לבין אבטלת ישראלים. בניזרי אף הכריז שבנוסף למהגרי עבודה ללא היתר, יגורשו גם מרבית עובדי הבניין בעלי היתרי העבודה ויימנע לעובדים חדשים להגיע. (קמפ ורייכמן, עמוד 18) (מן הראוי לציין כאן בסוגריים, וזאת מפני שאין לי לפני מובאה לצטט - שיחד עם סיפור פועלי הבניין הסינים מחוסרי העבודה שציטטתי קודם, ויחד עם הדלת המסתובבת והרווח הגדול שביבוא עובדים גם אם אין להם עבודה, טענו כמה מהעיתונים שייבואן העובדים העיקרי היה לא אחר מידידו ומקורבו של השר אלי ישי.) 

עוד על מנת להכשיר את לבבות הציבור לגירוש הזרים, התנסחו ב-2001 יועץ השר לביטחון פנים בנושא עובדים זרים וגורמים במשרדו: "הסינים מגיעים לכאן, בהמשך יביאו גם את משפחותיהם, ובסוף הם יקימו לנו כאן צ'יינה טאון. המדינה לא תוכל להתמודד עם הקהילה הזאת, שבחלקה הגדול אנשים אלימים... בסופו של דבר נגיע למציאות שהמדינה לא תוכל להגן מפניהם על ריבונותה".
(דהאן, עמוד 9)
על רקע אמירות קסנופוביות אלו, הורה, באמצע 2002, ראש הממשלה אריאל שרון לפתוח בגירוש רחב היקף במהלכו יגורשו 50,000 מהגרי עבודה ללא היתרים. רבים ממהגרי העבודה נעצרו בעת שניסו לעמוד על זכויותיהם מול מעסיקיהם ומול הביטוח הלאומי.
(קמפ ורייכמן, עמוד 18) יחד עם אלפי המהגרים שגורשו, בחרו מספר דומה של מהגרים לא חוקיים לעזוב על דעת עצמם בפחד הגירוש. (דהאן, עמוד 9)
אופי הגירוש היה רצוף בדיווחים על הפרת זכויות אדם, אלימות כלפי עצורים, מרדפים, פריצה לדירות בשעות הלילה, והורדת זרים מתחבורה ציבורית על מנת לבדקם ולעצרם. הפרות אלה כללו גם מעצרים ארוכים בתנאים קשים וחוסר בייצוג משפטי הולם. כמו כן דווח על משפחות שהתפרקו בעקבות מעצר הורה לעיני ילדיו.
(שם וכן אצל רייכמן וקמפ, עמוד 19)
הסוציולוגית חוקרת תופעת מהגרי העבודה ד"ר רבקה נוימן התבטאה בעניין הגירוש: "מה שהושג בשנה האחרונה זה השלטת משטר טרור והפיכת חייהם של מהגרי עבודה לגיהינום".
(רענן, נ. (2007), "מילה", דף עמדה, גיליון 4, עמוד 1)

ז. לאור הגירוש – סוגיית מתן זכויות לילדים

מדיניות הגירוש כללה גירושן של משפחות שלמות תחת הכינוי "עזיבה מרצון". בתחילה הוכשר מתקן כליאה למשפחות, אולם ביקורת ציבורית גרמה לממשלה לשנות את דפוס ההתנהגות ולעבור לגירוש "סמוי", במהלכו אולצו משפחות לחתום על מסמך עזיבה "מרצון". הסכמת המשפחות לחתימה הושגה לא אחת בעזרת מעצרו של אחד מהורי המשפחה ושחרורו בעבור החתימה. לעיתים אף נעצרו ילדים שבגרו והוחתמו על התחייבות לעזוב את ישראל.
(דהאן, עמוד 10) גל הגירוש הגדול חל בין השנים 2002-2005.

עם שוך הגירוש הגדול, החל להתפתח שיח ציבורי סביב מעמדם החוקי של ילדי מהגרי העבודה. ארבעה ילדים בגירים, שגדלו ולמדו בישראל, הגישו עתירה בה ביקשו להורות לשר הפנים לאפשר להם ישיבת קבע בישראל. שר הפנים דאז, אברהם פורז ממפלגת "שינוי" נטה להיעתר לבקשה וקבע קריטריונים, אולם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, קבע כי החלטה זו תפגע בחוק השבות. הממשלה העבירה את ההחלטה לוועדה, והוועדה, כמו וועדה, קיימה דיונים על פני שנתיים ולא הגיעה להחלטה.


ביוני 2005, תחת שר הפנים דאז, אופיר פינס, קיבלה הממשלה שורת קריטריונים מחמירים יותר לגבי מתן אשרות לישיבת קבע לילדי מהגרי עבודה. בנוסף לקריטריונים שקבע פורז היה על הילדים להוכיח שהם "ישראלים" לכל דבר ועניין. זאת ועוד, הילדים יהיו זכאים להגיש את בקשותיהם כשיגיעו לגיל 21.


בתחילת 2006 הודיע שר הפנים, רוני בראון, על כוונתו להקל בקריטריונים על-ידי הורדת גיל הזכאות אל מתחת ל-10 וביטול תנאי הלידה בישראל. עם זאת נשמר התנאי של כניסת ההורים לישראל באופן חוקי, וזאת על-מנת למנוע מעמד של קבע ממשפחות וילדים פלסטינים.


באמצע 2006 ניתן לראשונה מעמד אזרחי לילדי מהגרי עבודה.
(שם, עמוד 11)

לסיום פרק זה, מן הראוי להציף מספר נקודות נוספות:

•    מתן מעמד חוקי לילד מקנה מעמד חוקי להורה/אפוטרופוס. עם זאת, כפי שנראה, למשל, בראיון עם רוז שיובא בהמשך, המדיניות היא של השארת הורה אחד בלבד בארץ וגירושו של ההורה השני. כך מקווה המדינה "לעודד" את המשפחה להגר לארץ המוצא.
•    ילדי מהגרי עבודה בישראל סובלים מ"פיצול אישיות" אינהרנטי. מחד, כל מה שהם מכירים זה ישראל וחלקם אפילו לא מדברים בשפת ארצם. הם מושפעים מתרבות ישראלית, הולכים לצופים, ורוצים להיות "כמו כולם" ולשרת בצבא. מאידך, מרכז חייו האמיתי של ההורה האפוטרופוס הוא פעמים רבות בארץ המוצא, ואליה הוא שואף לחזור ביום מן הימים ולהתאחד עם משפחתו.
•    מתן המעמד החוקי לילדי מהגרי העבודה, מכיר לראשונה בדילמת הזהות של הילדים, ועם זאת מנציח את דילמת הזהות של הוריהם.




פרק 2 - הגירת נשים


א. הגירת נשים כתופעה עולמית

"בעוד נשות המעמד הבינוני בעולם הראשון מפתחות קריירות על פי הדגם  הגברי הישן ומשקיעות שעות רבות בעבודות תובעניות, הרי שהמטפלות ועובדות הבית האחרות סובלות מגרסה מוגזמת של אותו הדבר. אין כל פסול ברעיון שנשים יעבדו תמורת שכר. אבל ששתי אמהות עובדות ישקיעו את כל נשמתן בעבודה, זה כבר רעיון טוב שהשתבש לגמרי. בסופו של דבר, נשות העולם הראשון והשלישי כאחת הן שחקניות קטנות במשחק כלכלי גדול שאת כלליו לא הן כתבו"
(הוכשילד,א.ר.(2006), "אהבה וזהב", מתוך: האישה הגלובלית, עמוד 30)

1. סעד כמשאב נדרש

העסקת נשים בשכר הנה כיום תופעה רווחת בארצות עשירות. כניסתן של נשים לשוק העבודה יוצרת "גירעון טיפולי". תפקידים ששויכו באופן מסורתי לנשים, הטיפול בבית, גידול הילדים וטיפול בהורים מבוגרים, נותרו פנויים. עוניין היחסי והמוחלט, הוא הכוח הראשוני הדוחף נשים ממדינות עניות למלא את הריק הטיפולי בארצות העשירות.
(אנרייך, ב. והוכשילד, א.ר.(2006), "מבוא", מתוך: האישה הגלובלית, עמוד 15)
מעברן של מטפלות מארצות עניות לעשירות, הנו חלק ממגמה של "בריחת מוחות" מארצות נחשלות. ככל שאדם מוכשר יותר, טובים סיכוייו למצוא עבודה משתלמת יותר בארץ עשירה יותר. בריחה זו היא "בריחת סעד" מהארצות העניות, היא מהווה חלק בתהליך של הגדלת הפער בין הארצות. הארצות העשירות מתעשרות יותר בעזרתם של האנשים המוכשרים מהארצות העניות, והארצות העניות מוסיפות להתרושש עם עזיבתם של בניהם ובנותיהם המוכשרים.
(הוכשילד,  עמוד 26) כך הופכת ההגירה לפתרון פרטי של בעיה גלובלית.(שם, עמוד 27)
אחת הדברים שחזרו ועלו בראיונות שנערכו למאמר זה, היא תקוותם של מהגרות העבודה כי ילדיהם ירכשו בכספן השכלה והכשרה טובות, ייסעו לארץ עשירה ויצליחו שם.

2. שינויים ביחסי ג'נדר בהגירת עבודה בעולם

הגירת נשים איננה תופעה חדשה בעולם. לאורך ההיסטוריה, נלקחו נשות אוכלוסיות כבושות בכוח למלא תפקידים נשיים מסורתיים. גם הגירה בעקבות מצוקת פרנסה איננה תופעה חדשה. דוגמה אחת לכך היא נדידת נשים איריות רבות לאנגליה במאה ה-19 לעבוד בבתי המעמד הבינוני-גבוה הצומח.
(אנרייך והוכשילד,  עמוד 15)

תמונת המצב של נשים מהגרות כיום שונה. למרות מה שצוין על תפקיד העוני כדוחף להגירה, רבות מן הנשים המהגרות הינן בעלות השכלה טובה ולא נמנות על דלת העם בארצן. לרובן הייתה עבודה אותה עזבו בארצן, והן בעלות יזמה ותעוזה, שמאפשרת להן לפרוץ את המעגל המשפחתי והחברתי שלהן ולצאת לדרך. ההגירה גם משמשת לעיתים מפלט לנשים מלחצים קשים כטיפול בבני משפחה קשישים, ויתור על עבודה או שכר למען הגברים. לעיתים ההגירה מאפשרת פירוד מבעל לא יוצלח, או אפילו מתעלל. בפיליפינים מכונה לעיתים הגירת עבודה של האישה "גירושין פיליפיניים".
(אנרייך והוכשילד, עמודים 20-21)

מבין הנשים שהתראיינו למאמר זה, מתאפיינות רוזמרי וג'מה כגרושות ב"גירושין פיליפיניים". ג'מה מרגישה לא נוח עם המצב ואומרת שהיא מקווה שישתפר ולא... (ובין השורות ניתן להבין שהיא מעדיפה את האופציה השנייה, כך תוכל למצוא לעצמה צידוק מוסרי לעזוב את בעלה). לעומתה רוזמרי מגלה נחת רבה מן המצב בו היא יכולה סוף-סוף להיות נשואה באושר בעזרת היותה רחוקה מאוד מבעלה הלא יוצלח, לדידה מצב זה הוא תחליף מצוין ומכובד לגירושין.

למרות הקושי לאסוף מידע מדויק על הכמות היחסית של נשים מהגרות אומרים החוקרים סטיבן קסלס, מרק מילר, וג'נט מומסן כי מחצית ממהגרי העבודה בעולם הן נשים, כלומר כ-60 מיליון נשים. למרות תמונת ההגירה המאוזנת ג'נדריאלית המוצגת כאן. אין בהכרח איזון בין נשים לגברים ביציאה ממדינות שונות. כך למשל, מהפיליפינים הנשים מהוות יותר ממחצית המהגרים, ומסרי-לנקה 84% מהמהגרים הן נשים.
(שם, עמודים 12-13)

3. נשים ממלאות "תפקידי נשים"

בעלי התפקיד הנעלם באותה עסקת חליפין בין נשים לכאורה, הם הגברים. כושר ההשתכרות הממוצע של הגברים ירד משנות השבעים, והנשים יצאו לעבוד על מנת להשלים את הגירעון שנוצר. יציאה זו של נשים מן הבית לא מגובה ברמת השתתפות הגברים במטלות "נשיות".
(שם, עמוד 9)
שחקן נעלם ולא מתפקד נוסף הן ממשלות המדינות העשירות שלא השכילו למלא את הצרכים שנוצרו עם הצטרפות הנשים למעגל בעבודה.
(שם, עמוד 17)
אפשר לטעון, שבעצם המהפכה הפמיניסטית בארצות העשירות מתחוללת על גבן של נשות הארצות העניות. למרות המפגש בין נשים שאפתניות ועצמאיות משני הקצוות, הרי שהארצות העשירות לוקחות על עצמן את תפקידו המסורתי של הגבר – מפונק ורב זכויות, והעניות את תפקידה המסורתי של האישה – סבלנית, מטפחת ומתכחשת לצרכיה.
גם קבוצות פמיניסטיות בעולם העשיר, נדרשות לנושא מהגרות העבודה רק במקרי סבל קיצוני כסחר בבני אדם ושיעבוד נשים. אנרייך והוכשילד במבוא ל"אישה הגלובלית" מדמות את היחסים בין העולם המערבי לרומן חשאי.
(שם, עמודים 20-21)

4. אמהות מהגרות

לרוב הנשים המהגרות יש, כנראה, ילדים בארצות המוצא. חלק מהנשים הן אמהות חד הוריות. בחלק מן המקרים לא יכולות האמהות להביא איתן את ילדיהן והם נשארים מאחור. בארצות כמו הפיליפינים וסרי-לנקה קיים אף שיעור ילודה גבוה. הילדים נשארים בטיפולם של בני המשפחה, או במקרה הגרוע יותר – בבתי יתומים. לעיתים הנשים שהיגרו שוכרות מטפלות בארצן כדי שיטפלו בילדיהן.
(הוכשילד, עמוד 30-31) בהמשך המאמר ארחיב בנוגע להשפעת ההגירה על התא המשפחתי.


ב. הגירת נשים לישראל

1. הפרטת הסיעוד
בדומה למתרחש במדינות עשירות אחרות בעולם, בהן נמצאות נשים במעגל העבודה, גם בישראל לא סיפקה המדינה פתרון לואקום שנוצר בטיפול. על-ידי העברת תפקיד הסיעוד לקבלני משנה, מתנערת המדינה מחובת הענקת הסעד ומפריטה אותו, וזאת מבלי להוסיף כספים לקצבאות הביטוח הלאומי של אלו הנזקקים לסעד. על אותו סכום שמוקצב לחלש, ניתן להעסיק מטפלת זרה המועסקת 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע.
(קמפ ורייכמן, עמוד 10) בחישוב מהיר ניתן לראות שאם שכרה של מטפלת מהפיליפינים הוא כ-600 דולר לחודש, והיא מועסקת עשרים וחמש יממות שלמות בחודש – משכורתה עומדת על דולר אחד לשעה.


2. שינויים במספרי עובדות הסיעוד המגיעות לישראל
נכון ל-2001, 95% ממהגרי העבודה לענף הסיעוד היו נשים. רובן פיליפיניות, גילן הממוצע 34, 40% מתוכן נשואת ומחציתן הותירו ילדים מאחוריהן בארץ המוצא.
השונה משאר תחומי התעסוקה אליהם "מיובאים" מהגרי עבודה, לתחום הסיעוד לא נקבעה מכסה. חוסר קביעה זה נשען על ההנחה שאוכלוסיית הקשישים בישראל הולכת וגדלה, ואיתה הצורך במטפלים. כך, מסוף שנות השמונים עד סוף שנות התשעים של המאה שעברה, עלה מספר הישראלים הזכאים לסיעוד מ-23,000 לכ-90,000. נכון לשנת 2001 עמד קצב מתן הרישיונות על 700 לחודש.
כמעט למותר לציין שגם בתחום הסיעוד, המעסיק הוא המקבל את האישור, ושמו מוטבע בדרכונו של המטפל, כך שהמטפל כבול למעסיקו. (שם)

3. אמהות מהגרות לישראל
תהליך הגעת מהגרי העבודה מוביל למה שמכנה ירדנה אוסקר במאמרה, "רה לאומיות פוליטית". הווה אומר, מדיניות מדירה כלפי מהגרי עבודה הנשענת על קסנופוביה, ובישראל אף מועצמת על-ידי התפיסה של חוק השבות שישראל היא מדינת כל אזרחיה ובלבד שהם יהודים.
מדיניות מדירה זו מונעת ממהגרות העבודה מלבוא עם משפחתן ומציגה בפניהם דילמה אכזרית: להישאר בארץ המוצא ולדאוג לילדיהן ללא ממון, או להגר ולדאוג לילדיהן פיננסית, תוך כדי הפקדת גידולם וחינוכם בידי אחרים.
מדיניות הפרדת משפחות זו משרתת אינטרסים של המדינה המקבלת – לא רק שהאמהות הבאות לעבוד "חופשיות" מחובותיהן המשפחתיות, אלא שגם ילדיהן מהווים "עוגן" בארץ המוצא, מעין בני ערובה שיבטיחו את חזרתן . (אוסקר, י. "הליך של מחקר שדה", עמוד 2) ניתן היה לחשוב שתופעה זו של הגירת אמהות תיצור לחץ טיפולי ואי נוחות על ארצות המוצא, ובאמירה זו יש יותר מקורטוב של אמת. אולם, כפי שאראה מאוחר יותר, קיים גם צד אחר. הישארותם של הילדים בארצות המוצא, משמשת גם "תעודת ביטוח" לממשלות אותן מדינות, כי כספי המטפלות יוזרמו לארץ המוצא.
התנאים בהם קיימת מחד דרישה גוברת למטפלות, ומאידך קיימת התעצמות ביחסי הפחד כלפי הזרים, הולכים ומתרחבים ואינם מראים סימני שינוי. יחד איתם תלך ותגדל תופעת האמהות הטרנס לאומית.(שם, עמוד 3)

4. חברה אתנית חד מינית
שילובם של מהגרי עבודה לישראל בנישות אתניות מייצר חברות אתניות כמעט חד מיניות. עובדי חקלאות תאילנדים הם גברים בלבד, וכמוהם הסינים המובאים לעבוד בבניין. חברת המטפלים הפיליפינים היא חברה בה 95% הן נשים.
כפי שצוין הגיל הממוצע הוא 34, כך שניתן לטעון שרובן של הנשים בגילאי הפוריות. יחד עם זאת המדיניות היא גירושה המיידי של מהגרת עבודה הרה שמא תלד בישראל ולא יהיה ניתן לגרשה וילדה ידרוש זכויות.
על רקע זה מתפתחות מערכות יחסים בין מהגרות עבודה פיליפיניות לגברים ישראלים. פעמים רבות הגברים המדוברים מבוגרים בהרבה מבנות זוגם, וכלל ניתן לגרוס שלא מדובר בגברים ה"אטרקטיביים" ביותר בחברה הישראלית. דבר זה בא כרוך גם בפגיעותן הגדולה של מהגרות העבודה כחברה נשית משוללת זכויות. פגיעותן המינית מעמידה אותן בסיכון מתמיד לפשעי מין. וחולשתן הכללית והחוקית הופכת אותן לקרבנות פשע נוחות לפושעים. (שם, עמודים 5-7)
מתוך שבע הנשים שהתראיינו למאמר זה, שלוש נשדדו, מתוכן שתיים תוך כדי הפעלת אלימות פיזית, ואחת תוך כדי הפעלת אלימות מילולית ואיומים, כשהשודד מתחזה לשוטר במשטרת ההגירה.

5. קהילה

"אי הנראות", ה"שקיפות", של מהגרי העבודה הניעה אותם להקים קהילות וליזום יוזמות והתארגנויות עצמיות. (קמפ ורייכמן, עמוד 26) הקהילה הפיליפינית מתקיימת בכמה מעגלים:
המעגל הקטן הוא מעגל הדירה. קבוצה של כעשרה מהגרות ומהגרים שוכרים דירה קטנה, על-פי רוב באזור התחנה המרכזית של תל-אביב, בה הם מבלים את חופשות סוף השבוע. מכאן מתרחבים המעגלים, מסיבות משותפות, בילוי בפארק, פעילויות ספורט – למשל קבוצות כדורעף, כנסייה ועיתונים. (אוסקר, עמוד 4)
לצד זה קיימות גם דוגמאות אחרות של מהגרות עבודה עם ילדים בארץ וכך בעלות היתר שהייה, המתגוררות באזור התחנה המרכזית בתל-אביב, וחוזרות הביתה מעבודתן כל יום. גם הן רואות ומציינות את עצמן כחלק מן הקהילה הפיליפינית.
עוד ראוי לציין, שבעקבות הגירוש המסיבי והפחד השורר בעקבותיו, ירדו כמות ועצמת הפעילות הקהילתית והחברתית, הן כתוצאה ישירה של ירידה דרסטית במספרי המהגרות והן כתוצאה של דכדוך ו"דיכאון קולקטיבי" בעקבות איום הגירוש.


המשך המאמר:

חלק ב -  אמא נסעה לעבוד בארץ אחרת  - מהגרות עבודה מהפיליפינים באספקלריות שונות





Produced by EU Studios - web solutions